חוסר שביעות רצון מדרגת הנכות שקבע המל"ל אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור

1. התובע הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים שאירעה במהלך עבודתו ביום 21.2.99. המוסד לביטוח לאומי (להלן-המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה והועדה הרפואית שליד המל"ל קבעה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 0% החל מיום 11.4.99. וועדות הערר הותירו קביעה זו על כנה ודחו את הערר שהגיש המבקש.

2. התובע-המבקש פנה בבקשה להבאת ראיות לסתור קביעת המוסד לביטוח לאומי ולמנות מומחה בתחום הרפואי והתפקודי מטעם בית המשפט לקביעת נכותו של התובע.

3. התובע טוען כי הועדה הרפואית לא ביססה את טענותיה ולא הסבירה כיאות את החלטתה, לא התייחסה לכלל פגיעותיו של התובע, האורטופדיות, הנוירולוגיות והפסיכיאטריות ואף לא ציינה לפי אילו ממצאים קבעה את אשר קבעה. התובע טוען שהועדות לא בדקו את מצבו הרפואי לעומק ולא התייחסו לכלל מסמכים רפואיים שהוגשו.

4. התובע טוען כמו כן כי הועדה לא דנה בפגיעתו התפקודית, לא ערכה דיון מעמיק בעניין המוגבלות של התובע בתנועות היד, מקור הכאבים וההגבלה, הבעיה הפסיכיאטרית ועוצמתה. על כן קביעת הועדה סתמית ואינה מוצאת לה תימוכין בחומר הרפואי התומך בתביעת התובע ולכן התובע טוען שיש להיעתר לבקשה למען עשיית צדק.
5. הנתבעות-המשיבות מתנגדות לבקשה, לטענתן תלונותיו של התובע נשמעו, נבדקו בקפדניות ונשקלו על ידי ועדות המל"ל וקביעתן מחייבת. החלטות הועדה מנומקות היטב, ענייניות, בפניהן עמד כל החומר הרפואי הרלבנטי, התובע שטח את כל תלונותיו וחברי הועדה היו בעלי המומחיות המתאימה. כמו כן לא ניתן להצביע על פגם כלשהו בהחלטות הועדות המצדיק ולו לכאורה הבאת ראיות לסתור. הנתבעות מוסיפות כי קבלת הבקשה במקרה זה סותרת את רוח הפסיקה והינה מנוגדת למגמה העומדת בבסיס חקיקתו של סעיף 6 ב' לחוק.

דיון

6. הסמכות להתיר הבאת ראיות לסתור מוסדרת בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 הקובעת: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים , לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

7. על פי המגמה שהתפתחה בפסיקה בכל הקשור בהבאת ראיות לסתור היעתרות לבקשה תיעשה במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. הפסיקה חזרה על אותם מבחנים למתן היתר אשר נקבעו בין היתר גם בר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד   לט(4), 505 , 508-509 (1985) כדלקמן: "...במידה ונקבעה לנפגע-התובע נכות "על פי כל דין" ....תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה...בכך מושגות שתי מטרות: האחת - קיצור ההליך בפני בית המשפט; והשניה - דרגת הנכות נקבעת לאחר בדיקה ודיון ממצה על ידי גוף או ועדה של מומחים רפואיים שהוסמכו לכך על פי דין, היינו שאינם פועלים מטעמו של אחד מבעלי הדין... בית המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת...בקוים כלליים ניתן לדעתי להצביע על שני סוגי טעמים: (א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון תרמית, קל וחומר - מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי). (ב) טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת... נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ כמובן לפתחו של הטוען קיומן".

8. כאן המקום לציין שאין רשימה סגורה של תנאים שעם התקיימותם תותר הגשת הראיות לסתור וכל מקרה ייבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו, אך בחינת הבקשה תיעשה בהתאם לרוח המחוקק שהובעה בס' 6ב' האמור. יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' השופט אור בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד      מה(4), 77 , 82-83 (1991): "...על פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב' לחוק...מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד.... אכן, פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד...".

9. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובהחלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל הנני סבור שדין הבקשה להידחות על הסף, התובע מעלה טענה כללית כי הוועדות הרפואיות לא התייחסו לעומק למצבו הרפואי ולא בחנו את כלל טענותיו המדובר בטענה אשר אין לה אחיזה במסמכים, עיון במסמכי הוועדות הרפואיות מראה היפוכה של טענה זו. בפני וועדות המל"ל עמדו צילומים ומסמכים רפואיים של התובע, וועדות אלו בהם ישבו מומחים בתחומים עליהם התלונן התובע בחנו את מצבו הרפואי של התובע, שקלו טענותיו ובסופו של יום הגיעו למסקנה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה הנדונה. איני סבור כי נעשה אי צדק עם התובע או כי נפל פגם כלשהו בהחלטות המל"ל.

10. כך למשל בדו"ח ועדה רפואית מיום 2.1.00 התובע התלונן על כאבים באזורים שונים בגוף הוא נבדק בפני מומחה אורטופדי ד"ר לוונט ז'קי ובפני מומחה נוירולוגי ד"ר פלד רון אשר בחנו בפירוט בפרק ממצאים ומסקנות את מצבו של התובע והגיעו למסקנה שנכותו היא 0%. חשוב לראות כי התובע לא התלונן בפניהם באותו שלב על בעיות במישור הנפשי. על החלטה זו הוגש ערר וביום 5.7.00 התובע נבדק בפני וועדת העררים בה ישבו מומחים אחרים מתחום אורטופדי, פנימאי ופסיכיאטרי. התובע הפעם לראשונה העלה טענות בתחום הנפשי, טענות אשר אף הן נבחנו, נתבררו ונבדקו על ידי הפסיכיאטר. ואף ועדה זו לאחר בדיקה מעמיקה אישרה את החלטת הוועדה הרפואית. כך למשל בפרוטוקול מיום 5.3.01 (המשך הדיון מיום 5.7.00) הוועדה הגיעה למסקנה: "מבחינה אורטופדית הועדה לא מוצאת נכות... אין סטייה נאורולוגית אוביקטיבית... אין נכות פסיכיאטרית הקשורה בתאונה הנדונה". ביום 2.2.03 ועדת הערר ערכה דיון נוסף כאשר הפעם התובע טען כי אין לו תלונות בנושא פסיכיאטרי ואף ועדה זו הגיעה למסקנה כי נכותו היא 0%. לא זו בלבד אלא גם בעיון החוזר ביום 29.1.07 אושרה החלטת הועדה.   

11. כאן המקום לציין שדין טענת התובע כאמור בס' 6 ג לבקשה להידחות, התובע מלין על כך שהוועדה הרפואית הנוספת משנת 2003 הייתה צריכה לבדוק את טענותיו הפסיכיאטריות לעומק וברצינות ולא לפטור עצמן רק מאחר והתובע הצהיר כי אין לו תלונות פסיכיאטריות, הייתכן כי המומחה יכפה על התובע ויבצע בדיקה בתחום הפסיכיאטרי בניגוד לרצונו וכאשר התובע חזר בו מתלונות בתחום זה!!! והנני משוכנע כי לו סבר מי מחברי הועדה כי לתובע בעיה נפשית הדבר היה מוצא את ביטויו בהחלטות הועדה. יתרה מזו נשתכח מהתובע שהועדה מיום 5.7.00 בחנה את תלונותיו בתחום הפסיכיאטרי  והפסיכיאטר ד"ר זויסטובסקי  לאחר בדיקה מפורטת הגיע למסקנה כי לתובע "אין נכות פסיכיאטרית הקשורה בתאונה הנדונה" וכן "לא נמצאה כל הפרעה פסיכיאטרית הקשורה לתאונה". די בקביעות חד משמעיות אלו שבוצעו על ידי מומחה פסיכיאטרי כדי לדחות טענה זו.

12. לאחר סקירת החלטות הוועדות הרפואיות ובחינת המסמכים שעמדו בפניהם בטרם ניתנו ההחלטות, הנני סבור שלא נפל פגם כלשהו באותן החלטות. אי שביעות רצונו של התובע מהתוצאה אינה מהווה שיקול או גורם המצדיק הבאת ראיות לסתור ואף תחושותיו הסובייקטיביות של התובע שאחוזי הנכות שנקבעו לו אינם משקפים את מצבו אינה שיקול מוצדק.  

13. לאור האמור לעיל הנני מורה על דחיית הבקשה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות סכום של 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום כהוצאות בקשה זו. 

14. התובע יודיע בשם שני הצדדים תוך 15 יום האם ישנה הסכמה למתן פסק-דין על סמך המסמכים בתיק בהתאם לס' 4 ג' לחוק הפיצויים. 

15. הנני קובע את התיק לתזכורת פנימית ביום 20.6.07. 

ניתנה היום ט"ו בסיון, תשס"ז (1 ביוני 2007)

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

_________________